ילדה של אבא | לילך אור



  • קול נפץ חד, מרוסק, וצרחה מבועתת, מקפיצים את נעמה על זוג רגלים עייפות. היא רצה אל המטבח, מוצאת את אפרת מקופלת על הרצפה בתוך ים של שברי כוסות.
    "אמא", בת השש בוכה, ונעמה מתקרבת אליה בזהירות, "כואב לי..."
    הפצע חד, עמוק, ומדמם, והילדונת לוטשת בו עיניים מפוחדות, "אמא!"
    נעמה נושמת עמוק, מסיטה מבטה מהדם, מנסה להרגיע את הרעד הפנימי שאוחז בה בקור. "אני רואה, מותק", היא אומרת, בולעת את רוקה, מלטפת את התלתלים השובבים יותר מדי, "אני אתקשר לאבא ונלך לרופא".
    "זה כואב!"
    "נורא?"
    "נורא נורא", היא זולגת דמעות, "נורא מאד!"
    נעמה מרימה אותה בזהירות, נושקת על מצחה ומניחה אותה על הספה כשהרגל פשוטה קדימה. "מסכנה שלי", היא כמעט בוכה איתה, "רוצה איגלו?"
    האיגלו משקיט במקצת את הבכיות ונעמה תרה אחר הטלפון, שמצלצל באותו הרגע. מספר לא מוכר. אין לה זמן עכשיו. היא מחכה שהצלצול ידעך ומחייגת במהירות לאלי.
    הוא מבטיח להגיע תוך חמש דקות.
    עד שהוא בא היא מסתערת על המטבח. השברים די ממושמעים, ונאספים אל תוך היעה ללא בעיות מיוחדות. היא אורזת אותם יפה בתוך שקית אשפה כפולה ומניחה בפינה.
    אפרת עדין בוכה, וליבה נכמר. היא מתיישבת לצידה, "כואב מאד?"
    "קצת", עונה הילדונות מבין היפחות, "אבל, אמא-"
    "כן?"
    הילדה בולעת את רוקה. "אבל זה עלה הרבה כסף".
    "אז מה?"
    אפרת פותחת את הפה להשיב, סוגרת אותו בחרטה.
    "לא משנה כמה זה עלה, אפרתי. זה בסדר".
    "אבל אין לנו כסף לקנות כוסות חדשות".
    אלי שנכנס באותו רגע מציל אותה מתגובה. "אפרת!"
    נעמה קמה ממקומה בהקלה, תפוסה עדיין במידע שזרקה עליה ביתה. מה היא עוד סוחבת על הכתפיים הרזות שלה?
    אלי מתיישב ליד אפרת, פוער עיניים מול הפצע. "יווו איזה חתך עמוק!!" צועק בבהלה מדומה, שמעלה על פניה של אשתו חיוך קל, "אמא, תקראי דחוף לאמבולנס! כל הדם של אפרת נגמר!"
    "באמת?!" היא ממשיכה את ההצגה, נוטלת את הטלפון ממשענת הספה, "אני מתקשרת אליהם מיד!"
    "דחוף!" הוא מוסיף, "תאמרי להם שאפרת הילדה שלנו שאנחנו אוהבים אותה הכי בעולם צריכה שיחזירו לה את הדם".
    "טוב", היא מאשרת, "אבל שכחתי את המספר. מה נעשה?"
    אפרת צוחקת בקול. "זה סתם הצגה, אמא!"
    "מה הצגה?" אלי בוחן אותה באי הבנה, "הדם שלך נגמר!"
    "הדם לא יכול להיגמר מכזה פצע קטן", היא מאלפת את אביה בינה, "ואתה רוצה להצחיק אותי, לכן אתה אומר את זה. נכון?"
    הם צוחקים, שניהם, אבל היא לא. "נקנה כוסות חדשות?"
    אלי מקמר גבות. "למה את שואלת, אפרתי?"
    "כי אין לנו כסף", היא עונה בשקט, "אני שמעתי".
    הוריה מחליפים מבטים מהירים, ואלי שואל: "מה שמעת?"
    "שאין לנו כסף, אז צריך למכור את המכונית".
    נעמה צוחקת. "שטויות. אנחנו לא מוכרים את המכונית, אפרת".
    "אבל אין לנו כסף".
    גבותיו של אלי מתקרבות אחת לשנייה במחשבה. "בטח שיש לנו", הוא אומר באיטיות, "המון כסף, ואנחנו נקנה בעזרת ה' כוסות חדשות".
    היא מביטה לרגע ארוך, מנסה ללמוד את הבעתו. "העבודה שלך לא נגמרה?"
    מה היא עוד יודעת, הילדה?! "לא", הוא אומר בביטחון מדומה, "למה את חושבת שהיא נגמרה?"
    אפרת משעינה ראש על הספה. "לא יודעת", ממלמלת, "ככה שמעתי".
    אלי נושם עמוק. "העבודה שלי לא נגמרה. ככה חשבתי לפני כמה ימים, אבל טעיתי, ואל תחשבי על זה יותר, אפרתי, בסדר?"
    "ונקנה כוסות חדשות?"
    "בטח", הם עונים ביחד, והיא משתתקת.

    בלילה, לאחר שנשימותיה השלוות של הקטנה מהדהדים בחלל הבית, מתיישבים אלי ונעמה לארוחת ערב פשוטה.
    "תקופת המיתון הזו יכולה להרוג פילים", אומרת נעמה ונועצת את המזלג בחביתה שלה, "מה עושים עם אפרת, אלי?"
    "משכנעים אותה שהיא טועה".
    "ומאיפה הכסף לכוסות?"
    "אל תגזימי", הוא מחייך לצלחת שלו, "אנחנו לא רעבים ללחם או חביתה".
    "אני לא מגזימה".
    הוא נאנח, נשען אחורה.
    היא משפילה עיניה. "אין ברירה, נכון?"
    הוא מניע ראשו לאישור.
    "אבל מתחילה להיגמר לי הסבלנות, ואני לא רואה שום שיפור באופק. מתי האחוזים אמורים לעלות?"
    "רק אלוקים יודע, נעמה", הוא מרים ידו ביאוש, "תתפללי".

    אז היא מתפללת.
    כבר שנים שלא פגשה את מילותיו של תפילת ערבית יום חולית, והסידור המופתע מקבל אל חיקו דמעה אחת, בודדת.
    אלוקים. רק אתה יודע כמה קשה לנו. כמה אנחנו מנסים להשאיר את הראש מחוץ למים, ליטול עוד נשימה, ואולי עוד אחת. רק אתה מודע לנפילות קטנות של אמונה לאחר קבלת תשובות שליליות בקצב ממשרדי הנהלת חשבונות שונים, לרגעים של ייאוש והרמת ידיים בהם אני חושבת להפסיק בניסיונות איתור עבודה קבועה, של השלמה כואבת עם המיתונים אצל אלי, שעלולה לשלוח אותו לעבוד גם על חשבון שעות הלימוד.
    ואני לא רוצה.
    לא. לא. לא.
    אלוקים. אתה אבא שלי, ואתה אוהב אותי, ואתה רוצה שאלי ילמד. שאפרת לא תקלוט דברים שלא קשורים לגילה. וגם אם אתה רוצה שהמצב יישאר כמות שהוא, שאני לא אמצא עבודה, שהמעסיקים של אלי ישכחו ממושג ושמו משכורת, תוכל להראות לי מה טוב בכך? בבקשה?
    ברור שזה טוב. אני פשוט רוצה גם... להרגיש אותו.
    כשהיא מסיימת להתפלל, צועדת נעמה חרש לחדר של בתה, נעמדת בפתח, דוממת.
    למה את צריכה להיחשף למושגים של כסף, אפרת, היא שואלת את הפנים השלוות, המסומנות בפסי כרית טריים, להכיר מילים כמו מיתונים וצמצומי הוצאות, לראות את החריצים שעושים משכנם קבע במצחו של אבא שלך, לשמוע שהאחוזים במאזן שלילי, להתנדנד בבית הנע בין תקווה לתהום של ייאוש, ולחוש את הדאגה היומיומית להוצאות שפעם נחשבו לרגילות? ולמה את צריכה, מתוך הכאב הצורב של חתך עמוק, לדאוג לכספם החסר של הוריך?
    למה, ילדונת?
    אפרת עונה לה בנשימה שורקנית.
    נעמה מתקרבת, מצמידה נשיקה חמה במרכז המצח הגבוה, מתקנת את תנוחת השמיכה ומסתובבת על עקבותיה.
    הטלפון מצלצל.
    אותו מספר בלתי מוכר מהצהרים.
    היא נשענת על קיר ההול, מרימה. "הלו?"
    כחכוח מהוקצע עולה מעבר לקו. ו"שלום" נשי, אלגנטי, נשפך ממנו.
    "שלום". אה?
    "ערב טוב".
    "ערב טוב". איזה פתיח מדהים.
    "אני מדברת עם נעמה אטיאס?"
    "נכון".
    "שלום, נעמה". וברוכה תהיי.
    "מי זו, בבקשה?"
    "שמי יעל, ממשרדי 'אפיק טוב'. הרמתי אליך צלצול מפני שברצוננו להזמין אותך לחתימה על חוזה העבודה שלנו. האם יום שלישי הבא, החמישי לחודש, מתאים לך?"
    נעמה מחזקת את אחיזתה בטלפון. משהו בקו משובש. "'אפיק טוב'?"
    "נכון" גאה.
    ליבה מדלג פעימה. לא להתרגש, נעמה. זו טעות אומללה. היא נושמת עמוק, בולעת את רוקה. "קיבלתי תשובה שלילית מכם שבוע שעבר. לא דיברו איתי על חוזה עבודה".
    הקול המחוטב נתקע לרגע, מתאושש מיד. "אני מבינה שיש פה טעות כלשהי".
    "כנראה".
    הליידי מחפשת מילים הולמות. "אני מצטערת", היא אומרת לבסוף, חפה משמץ צער כלשהו, "נבדוק מה קרה ונחזור אליך עד יום העסקים הבא עם תשובה. בסדר?"

    לא. זה לא בסדר.
    היא רוצה לצעוק.
    לקרוע את הקול המתקתק.
    אני רוצה תשובה שלילית עכשיו.
    אתם סתם מפילים אותי חזרה למערבולת של התקווה ההיא, הרחוקה. לא רוצה לשוב לשם, להיות עבד של חלומות מוכספים, נכספים. של תקווה מנופצת לרסיסי צלחות חדשות, של דמעות אכזבה ממוחזרות.
    אל תשיבו אותי לספינה המיטלטלת בין גלים של חוסר יציבות. של אי וודאות. של גאות ושפל עד אין סוף.
    לא רוצה.
    רוויתי ממנה די.
    אני סתם ילדה קטנה של אבא, ששבעה אכזבות ודחיות, סתם אישה קטנה שרוצה רוגע. וגם כסף, אם אפשר. מחפשת מפלט מגלי החיים, מראיונות עבודה כושלים וממינוס בבנק. תרה אחר יציבות ומרגוע, ממ"ד נפשי.
    היא יוצאת את המרפסת. הלילה רטוב, חסר כוכבים. סורקת בין העננים, מנסה למצוא קרן אור דקיקה, קטנה. תופסת במעקה הברזל הקר, נרעדת.
    אולי אין כזה דבר.
    אולי יציבות זו סתם מילה יפה, מנופחת, מבטיחה, אבל ריקה מתוכן.
    אולי החיים שלה אמורים להישאר ככה. חסרי וודאות. מלאי תנודות.
    היא חושקת שפתים, משפילה מבט את ידיה הלופתות בפסי הברזל. מתנשמת. אם זה מה שאבא רוצה, זה טוב. ברור שזה טוב.
    אבל---
    היא רוצה לראות את הטוב הזה.
    נעמה עוצמת עיניים, מתמכרת לאוושת הרוח הקרירה, הנקייה. נותנת לו לשטוף את ליבה. מוחה. לנטוע בו משהו עדין, רך. אוהב.
    דווקא בטלטלות יש יציבות, נעמה. החוט מתנדנד, אבל ה' אוחז בו חזק. ואת קשורה אליו. הכל מסתחרר, הבטן מתהפכת, העולם רועד, אבל היא צוחקת אל הרוח. זה אבא שלה, אוחז בחבל ומניע את הנדנדה הלוך ושוב, מצפה לתפילה שלה, חפץ בתלות של הילדה שלו. אוהב את הכף הפרושה, המבקשת את המן של אותו היום בלבד. מאבא.

    הטלפון מצלצל.
    היא קופצת. רצה אליו.
    מוחקת כל ניחוש על זהות המתקשר.
    אלי.
    "נעמה?"
    "כן".
    "זה בסדר אם אני אשאר ללמוד בבית כנסת? פגשתי פה את שטיין, ואני רוצה להעמיק איתו על הדף היומי"
    היא מחייכת. "יותר מבסדר".
    היא שומעת אותו מחייך גם כן. "תודה. אני אחזור עד עשר בעזרת ה'".
    "בהצלחה".
    "אמן. תודה, נעמה".
    לפחות התורה יציבה לחלוטין.

    הלילה לא השתנה. הוא אפילו העמיק יותר.
    ושום כוכב לא מנצנץ אליה ממרום.
    ושום טלפון לא טורח לצלצל עם בשורת עבודה או היפוכו.
    הרחוב החורפי מדשדש באיטיות לקראת שנת לילה מבריאה, חתולה מצוננת מיללת בפח הזבל הסמוך, רכב מבהיק מגשם גולש במורד הכביש, נעלם בעיקול החשוך, אברך ממהר נבלע בפתח הבניין המקביל וקולות עליזים של ארוחת ערב מאוחרת מדלגים אליה מחלונות השכנים, מדגדגים בקצות אצבעותיה.
    רחוב יציב. שריר וקיים. מתהלך בסדר הנורמטיבי אליו התרגל מאז בנייתו. עמודי חשמל לא הזדעזעו ממכת קור או חום, מדרכות לא הרימו ראש במחאה על דריסתם המתמדת, פחי הזבל ממשיכים לאכול בתיאבון את האשפה המושלכת אליהם יומיום, ובכללי נראה הרחוב כנהנה מסטאטיות תמידית ובלתי משתנה.
    בני האדם, שלא כמו הרחוב שתחתיה, צריכים להיטלטל כל כך מדברים שונים ומשונים, להיזרק מאי אחד למשנהו, בשביל לחוש את הביטחון של ילד באביו.
    היא רוצה להישאר בידיים הגדולות האלה. היציבות תמיד, החמימות, להתחפר עמוק בין ידיו המגוננות של ההשגחה. להיוותר מחובקת, אהובה. תלויה באבא.
    עם האמונה והידיעה שגם אם חשים טלטלה תמיד יהיה לה טוב.
    וזו ההבטחה היציבה ביותר שיכול לתת אב לביתו.

                                                      כל הזכויות שמורות
    

    הסיפור פורסם בעיתון 'בתוך המשפחה'.


  • P

    איזה כתיבה----
    נוגעת כ"כ חזק בלב!
    אהבתי מאוד 😀


  • המאגר En P S 5

    וואו!
    המסר חזק ונוגע!
    והכתיבה מטלטלת...



  • @R-K אמר בילדה של אבא | לילך אור:

    איזה כתיבה----
    נוגעת כ"כ חזק בלב!
    אהבתי מאוד 😀

    @TchiyaZeira אמר בילדה של אבא | לילך אור:

    וואו!
    המסר חזק ונוגע!
    והכתיבה מטלטלת...

    תודה!



  • וואו.
    כתיבה יוצאת מן הכלל - נכנסת היישר ללב.
    תודה.



  • @גיטי אמר בילדה של אבא | לילך אור:

    וואו.
    כתיבה יוצאת מן הכלל - נכנסת היישר ללב.
    תודה.

    תודה!


התחבר כדי לפרסם תגובה
 

עיצוב: GolanArt

18
מחובר

1.7k
משתמשים

3.5k
נושאים

26.6k
פוסטים